גוני

הסיפור של גוני

הודעה מאחי: "תקני עיתון ידיעות אחרונות, כתבה על שני כהן". עוצרת לשנייה, שני כהן? מה הקשר אלי עכשיו.

נחזור רגע אחורה, כשהתאוששתי מהניתוח, עוד כשהייתי בבית החולים ניגש אלי הרופא שלי ואמר שהניתוח עבר בהצלחה, אבל במהלכו הוא מצא משהו, הוא זורק מילה ארוכה ממילון רפואי, לא הספקתי לקלוט אותה, הוא ידבר איתי על זה בביקורת, ואומר לא לדאוג, הם צרבו את הנגעים. נגעים? מה? על מה הוא מדבר. הוא הולך ואני כמובן נכנסת לדוקטור גוגל, שמספר לי הכל בפרוט, גם פרטים שלא רציתי לדעת, סוגרת את הדפדפן, מעט בשוק מהתגלית האחרונה, עוד לא מוכנה להתמודד עם המידע.

בגיל חמש עשרה התחילו לי כאבי ברכיים, כאבים עמומים לעיתים כאילו זרקו עלי מחבת, כאב גדול ומפושט, כללי, לא ממוקד, כאבים דוקרים לעיתים אחרות כמו עשרות סכינים שמישהו לא מפסיק לנעוץ. הברכיים היו מתחממות, וחורקות, הייתי לוקחת משככי כאבים שגרמו לי לראות ברווזים רצים סביבי כמו בסרטים מצוירים אחרי שבאגס באני חוטף פטיש לראש.

הלכתי לכל רופא שיכולתי לקבל אליו תור, אורתופדים, ראומטולוגים, מומחים כאלו ומומחים אחרים, בדיקות דם, בדיקות עם זרמים חשמליים (EMG), מיפוי עצמות, רנטגן ודיקור סיני, עברתי את הכל. רופא ששילמנו לו שש מאות שקלים לבדיקה אמר לי בסופה שאלו כאבי גדילה, אחד הרופאים טען בפניי, ילדה בת שש עשרה, שאני ממציאה את הכאב ושילח אותי לדרכי בוכייה ואובדת עצות. עד שיום אחד רופאת המשפחה אבחנה אותי עם תסמונת גמישות יתר, ובשל כך המפרקים שלי נשחקים יתר על המידה דבר שיוצר אצלי כאבים. פרקתי כתף בצבא, יש לי בלט בגב (שלב בדרך לפריצת דיסק) ואני זוכרת יום אחד שחוץ מלשכב על הרצפה ולהתפתל מכאבים לא יכולתי לעשות כלום, הגוף נכנע לכאב.

אני לא מחפשת רחמים, על עצמי אני לא מרחמת, למדתי לחיות עם כאבים, הם תמיד ברקע, עמומים יותר או פחות. יש לי לפעמים מחשבה בראש שהרכיבו אותי לא נכון במפעל, no refund policy, אין החזרות, אין חלקי חילוף (הייתי לוקחת מגה גלופלקס עד שזה דיכא אותי יותר מאשר עזר).

ועכשיו עוד תיק, עוד מחלה כרונית, עוד כאבים, עוד בעיה שאין לה פתרון. לפחות המזל הוא שלא הייתי צריכה לחכות שנים לאבחנה, ובמקרה באמצע הניתוח זה התגלה.

אנדומטריוזיס, זה השם שלה. עוד לא בדיוק הבנתי את פשרה, גם עוד לא בדיוק הפנמתי את אבחונה. קוראת את הכתבה, בכללה המחלה גורמת בעיקר לכאב, לכאב ולעוד קצת כאב. היא ההסבר לציסטה שהוסרה, היא הגורם לכאבי וסת שמשתקים אותי שהיו ויהיו, היא הבעיה החדשה עמה אני צריכה להתמודד, ומצד שני גם לפני שגיליתי אותה חייתי טוב, ולרוב לא רואים עלי את שאני מרגישה בפנים. מבחינת כאב פיזי, כאב נפשי זה משהו אחר, את זה רואים עלי ישר. אז אולי ההתמודדות שלי לא תהיה שונה מבעבר.

ורק דבר אחד פתאום צץ, דבר כזה שעוד מעולם לא חשבתי עליו, ופתאום עם הגילוי הזה לפתע עברה במוחי מחשבה, להיות אמא, טוב ברור שזה עוד רחוק ממני, אבל לרגע אחד באמצע הלילה כשאני שוכבת לבדי במיטה, עלה בי הפחד והחשש מהתמודדות קשה שמצפה לי בעתיד, כשארצה להיות כזו. משהו שעוד לא היה חלום בכלל, פתאום מתרחק עוד יותר.

מה שלא הורג מחשל אומרים, נושמת עמוק ויוצאת לעוד מסע אל עבר הלא נודע, אל עוד קרב שנראה אבוד מראש, לא אתן לזה להפיל אותי, זה לא מה שישבור אותי עכשיו.

מחשבה אחת על “גוני

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    קודם כל תודה על השיתוף הכנה.
    שמי נוגה ואני בת 25, אובחנתי עם אנדומטריוזיס לפני כחצי שנה ומאז אני בשיטוטים ברחבי הרשת ורופאים למציאת פיתרון לכאבים.
    בנוסף, אני סטודנטית והתמזל מזלי לעשות עבודה על כל נושא שעולה על רוחי,
    מכאן התחלתי לאסוף חומרים ועדויות על עוד נשים שסובלות גם הן מאנדו,
    רציתי לשאול אם ישנה אפשרות שאראיין אותך בשאלון אנונימי למען העבודה ולמען הגברת המודעות.

    בתודה,
    נוגה קידר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s