הדר ה.

הסיפור של הדר ה.

אני רוצה להתחיל מהסוף. הסוף הטוב.

בינואר האחרון ילדתי תינוקת מקסימה, לאחר הריון ספונטני. וכן, אני מאובחנת כחולת אנדומטריוזיס במצב בינוני-קשה. איך? נתחיל מההתחלה…

בגיל 18, כשבן זוגי הגיע הביתה ומצא אותי שרועה על הספה באפיסת כוחות, אחרי שהתעלפתי מכאב של עוד מחזור נוראי, שמעתי לראשונה את המילה 'אנדומטריוזיס'. לא אבחון, כי אם חשד של אחד הרופאים. אותו רופא אמר לי שאיבחון המחלה כרוך בניתוח והוא אינו ממליץ, מה גם שאין ממש תרופה ולכן לא כדאי לטרוח.

בגיל 21, נישאתי לבן זוגי דאז. כעבור שנה, הפסקנו להשתמש באמצעי מניעה במטרה להיכנס להריון. חולפת שנה אחת, ועוד אחת אחריה ו…כלום. קצת בדיקות, הכל נראה בסדר, מנסים קצת רפואה אלטרנטיבית ולאט לאט מתחילים להבין שיש בעיה.

שנה נוספת עוברת, אחרי לא מעט הורמונים, טיפולים ואכזבות, החלטתי ש…רגע, פוס. אני רוצה לחשוב קצת, לבדוק עם עצמי.

לאחר שש שנות נישואין – התגרשנו.

כחצי שנה לאחר מכן, החלטתי לחדש מרשם לגלולות וסופסוף, אחרי לא מעט זמן, הלכתי לרופא נשים (מי מאיתנו, האנדואיות, הולכת לרופא נשים בלב שקט? הרי כולנו מכירות את המבט, אם לא המשפט, המביע סוג של זלזול בכאב שלנו…).

במהלך הבדיקה, שכללה אולטרסאונד ('עד שהגעת, בואי נהייה יסודיים', אומר לי הרופא) – מגלה הרופא ציסטה בשחלה הימנית.

שלושה ימים לאחר מכן, אני כבר עמוק בתוך מערבולת: סרטן השחלות והרחם.

בתוך 27 ימים, אני נכנסת לניתוח. ארבע וחצי שעות – מתוכן חצי שעה כריתת שחלה וארבע שעות להפרדת הידבקויות קשות שהפכו את כל האיברים באזור השחלות והרחם לגוש אחד גדול ולא מתפקד.

אחד הדברים שלא אשכח לעולם הוא את אחד הרופאים הבכירים, בהכנה לניתוח, אומר לי: 'אני מקווה בשבילך שזה סרטן ולא אנדומטריוזיס'.

'איזה חוסר רגישות!!!' חשבתי לעצמי. היום אני מבינה למה התכוון.

כיומיים לאחר הניתוח, מזמנים אותי לשיחה במחלקה בה אני מתבשרת שהסרטן, למזלי, היה בשלב ראשון ונתפס בזמן. לעומתו, האנדומטריוזיס כבר הספיק לעשות לא מעט נזקים.

10 שנים של כאבים קשים, התעלפויות במחזור, כאבי גב תחתון ועוד מיני קשיים ומכאובים שכולכן מכירות. וכמובן – תדמית ה'קוטרית' הבלתי נמנעת. זו שלא מסוגלת להתמודד עם כאב (אגב, 10 שבועות של צירים ו-18 שעות של צירי לחץ בלי אפידורל – אף אחד לא יכול להגיד לי את זה יותר!!!).

ומכאן – שלוש שנים של טיפולים כושלים באנדומטריוזיס שלי: דיכוי קצר ודיכוי ארוך, זריקות וכדורים ומה לא… ואני ממשיכה לדמם ולסבול, להתנפח ולכאוב, אבל עדיין להאמין שבסוף אמצא את הדרך שלי.

בתום אחד מנסיונות הדיכוי הכושלים, אמר לי הרופא שטיפל בי במחלקת האנדומטריוזיס בבי"ח במרכז הארץ ש'אפשר לנסות ולהמשיך לשחק עם המינונים אבל… יש 10% מהחולות שעליהן הטיפול לא משפיע ואני חושש שאת בקטגוריה הזו'.

'אגב, מה עם פוריות?' שאלתי. 'על זה אין כל כך מה לדבר, וודאי שלא באופן ספונטני. שחלה אחת, הידבקויות וצלקות כמו שיש לך… כשתרצי, תבואי וננסה לעזור לך. אבל אל תחכי הרבה. גם כך הסיכויים שלך לא גדולים'.

אוקיי. אני לא אחת שמתייאשת. הרפואה המערבית לא עזרה? נפנה מזרחה!

הגעתי הביתה וכתבתי בגוגל 'החלמה מאנדומטריוזיס'. מצאתי שם של מדקרת ומטפלת ברפואה סינית שיודעת ומבינה את המחלה. התקשרתי מייד ויום לאחר שהגיעו בדיקות הדם שביקשה – כבר התחלתי טיפול.

המצב אכן השתפר לתקופה ארוכה. כשנה של הקלה – זה בהחלט לא מעט. אבל גם כאן, הגוף הסתגלן והעקשן שלי פשוט התרגל לטיפול והפסיק להגיב.

עברתי לספורט. התחלתי לשחות, ירדתי קצת במשקל והתחלתי לעשות ניקוי כבד (כמות הסיגריות שעישנתי באותה תקופה קצת עמדה בסתירה לנסיונות אבל… ניסיתי). עוצמת הדימומים ואורכם (לפחות שבוע של דימום, עם ארבעה ימים נוספים של פתיחה וסיום!), הכאבים והקושי – התמתנו מעט. המשכתי בהתמדה בנסיונות לשמור על אורח חיים בריא ככל הניתן. וכך חלפו עוד שנתיים.

ואז… זה קרה.

חולף שבוע, ועוד כמה ימים, פתאום שבועיים. וחצי. והוא לא מגיע. המחזור.

המחשבה הראשונה היתה: 'הסרטן חזר'. על הריון בכלל לא חשבתי. אפילו לא העליתי בדעתי שזה אפשרי!!!

וכדי לדייק: תמיד יש סיכוי קטן. נכון. אבל שהסיכוי הזה יתממש אצלי? אני? שניסיתי ורציתי עם שתי שחלות ובעל? במשך 6 שנים? וכלום???

אז זהו. שכן!

שחלה אחת, אחרי סרטן, אנדומטריוזיס שאינו נמצא בשליטה, פרטנר שלא בטוח שהוא בן זוג ו… הריון!

הלם, פחד, התרגשות, אושר, עצב, קושי, לא מאמינה… כל הרגשות התערבבו יחד.

במהלך הבדיקה הראשונית אצל רופאת הנשים, מסתבר שיש לי ציסטה לא קטנה בשחלה השמאלית. והיא לא חדשה. איך בדיוק נכנסתי להריון? כאן כבר צריך להפנות עיניים לשמיים…

התלבטויות קשות, פחדים חדשים (שהרי לא באמת ניתן לשלול סרטן ולטפל בציסטה בלי לפגוע בהריון).

עוד שבועיים של מערבולת רגשות ובסופה – החלטה: אני עומדת להיות אם חד הורית (במידה, כמובן, שההריון יצליח).

40 שבועות (בדיוק!!) של שמירת הריון (בכל מיני רמות), דימומים, היפרדות שיליה חלקית בשבוע 12 (לרחם מצולק קשה להחזיק הריון…), 10 שבועות של צירים, קצת אישפוז במחלקת הריון בסיכון, אבל… ללא ספק התקופה המדהימה של חיי!

הרגשתי שניצחתי את כל הסטטיסטיקות. הסתובבתי נפוחה מגאווה (גם מגאווה…), הרופאים סביבי קוראים לי 'מריה' ואני מאושרת עד הגג וחזרה.

ובדיוק בתאריך היעד, 40 שבועות מדוייקים ב'תנור', היא הגיחה לעולם. עיניים כחולות (מאבא…), מלאכית אמיתית, אושר שאין שני לו.

כיום אני מחכה למחזור השלישי אחרי הלידה. השניים הקודמים היו קשים, כואבים והבהירו לי שההריון לא שיפר את מצבי מבחינת האנדומטריוזיס. אבל – אני אופטמית לחלוטין!

לפני ההריון ראיתי ששינוי באורח החיים, כושר, ניקוי רעלים ותזונה – עושים הבדל.

אני בטוחה שאמצא את המתכון המנצח שלי להתמודדות עם המחלה הזו. יש לי את הסיבה הכי טובה שיכולה להיות!!

אם הייתי צריכה לבחור כלי אחד מרכזי להתמודדות עם המחלה, הוא ללא ספק היה אופטימיות. זו התרופה העוצמתית והטובה ביותר.

  • תאמינו שאתן יכולות למצוא את המתכון שלכן להתמודדות, לרפואה, לחיים בלי כאב וסבל.
  • תמצאו לכן רופא טוב שאתן סומכות עליו.
  • שלבו רפואה אלטרנטיבית ופעילות ספורטיבית.

והכי חשוב – תחייכו  (-:

חזרה לתחילת העמוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s