לאנה

הסיפור של לאנה

במהלך החודשים האחרונים מחשבותיי לא נותנות לי מנוח, ואני רוצה לשתף אתכן, הקוראות, בניסיון כואב ואישי, ההתמודדות עם מחלה בשם: אנדומטריוזיס, ההבנה שזוהי מחלה כרונית, ואיך חליתי בדיכאון בעקבות כל זה.

בסיפור המקרה שלי, אתייחס דווקא לאלו הסובלות קשה מהמחלה, הן כדאי להראות להן שהן לא לבד, והן כדי להעלות את המודעות של אלו שלא מכירים את המחלה.

הכול התחיל בשנת 2009. הייתי אז בת 28. ביום שישי חשתי כאבים חזקים בבטן התחתונה, חזקים עד כדי כך שלא הצלחתי ללכת ישר, וכל צעד גרם לי להתכופף. הגניקולוג הקבוע שלי לא עבד באותו היום (יש לציין שעד אותו המקרה נפגשתי איתו פעם בשנה לבדיקה שגרתית, ואף פעם לא היו לי בעיות). התקשרתי לרופא הראשון שראיתי במדריך הנמצא באזור מגוריי. אמרתי לו שיש לי בעיה דחופה, והוא הסכים לקבל אותי. לאחר בדיקה של כחמש דקות שצעקתי במהלכה, הפנה אותי בדחיפות לבית חולים. אושפזתי למשך שבוע במהלכה עשו לי אולטרסאונד וגילו כי יש לי ציסטה קטנה בגודל פחות משני סנטימטרים הדבוקה לשחלה שמאלית. סבלתי בנוסף מחום וקיבלתי אנטיביוטיקה לתוך הוריד. שם שמעתי לראשונה את שם המחלה "אנדומטריוזיס", אז עדיין לא חשבתי לאן כל זה יוביל אותי. במהלך ארבעה חודשים הבאים אושפזתי עוד פעמיים, בגלל כאבים שלא עברו. בינתיים הציסטה גדלה לחמישה סנטימטרים, ונקבע לי ניתוח לפרסקופי להוצאתה. לאחר הניתוח הודיעו לי, שהציסטה הייתה "אנדומטריומה" ובמהלך הניתוח טיפלו גם בנגעים של אנדומטריוזיס. חשבתי לעצמי: זהו זה, עכשיו אני אחלים מהניתוח אוכל לחזור לחיי ואשכח את כל מה שקרה, כמו חלום רע.

אבל לא כך התגלגלו חיי.

בביקורת שהייתה כשלושה שבועות לאחר הניתוח, עדיין סבלתי מכאבים. שאלתי את הרופא מתי הכאבים יעברו, ואז קיבלתי תשובה מתחמקת למדי, שאני צריכה לקבל תרופות הורמונאליות והן אלו שיעזרו לי להרגיש טוב יותר.

בחודשים הבאים החלפתי סוגים שונים של גלולות ותרופות. שום דבר לא עזר, ובלי ששמתי לב הפכתי לאדם שונה. הייתי עצבנית יותר, עצובה יותר, בכיינית.

הרגשתי שאני לבד.

ראיתי את הגניקולוג שלי כל שבוע. בהמשך התחלתי לקבל זריקות דקאפפטיל, אשר עזרו לי חלקית. אבל תופעות הלוואי הקשות הכניסו אותי לדיכאון קשה. הרגשתי שאני כבר לא אישה, בגלל שלא קיבלתי מחזור, עדיין היו לי כאבים, גלי חום פשוט שגעו אותי.

שבעה חודשים לאחר התחלת טיפול הדקאפפטיל החלטתי לפנות למרפאת האנדומטריוזיס, שם אמרו לי שאני חייבת לעבור ניתוח נוסף, אבל לפני זה אני צריכה לפנות לפסיכיאטר, כדי לטפל במצבי הנפשי. כחודשיים לאחר שהפסקתי לקבל זריקות, התחלתי ליטול תרופה אנטי דיכאונית בנוסף לכדורים נגד כאבים הכי חזקים שמצאתי. מצבי הנפשי השתפר בצורה ניכרת, בכיתי הרבה פחות, עדיין סבלתי מכאבים, אבל ההתייחסות הייתה שונה לגמרי.

לאחר השיפור הנפשי, עברתי ניתוח לפרסקופי נוסף. עכשיו אני שנה וקצת אחרי. אני לא סובלת מכאבים יומיומיים, כי הניתוח השני היה מוצלח מקודמו. אבל אני עדיין סובלת מכאבים עזים בזמן המחזור שנמשך בדרך כלל כשבעה עד שמונה ימים. עדיין, מנסה טיפולים הורמונאליים שונים, כל מספר חודשים, ללא שיפור.

ועכשיו שנת 2012, אני בת 32, שחייה נעצרו בגיל 28 ולא חזרו למסלולם. אני לא מצליחה לחזור לעבודה, בגלל שכעשרה ימים בחודש אני לא מצליחה לקום מהמיטה. מצבי הנפשי השתפר, אבל אני עדיין נוטלת תרופות, ועדיין לא מצליחה להשלים עם המצב הבריאותי שלי.

קוראות יקרות, אני מודה לכן שקראתן את הסיפור שלי.

אולי למדתן משהו חדש. ואולי כשתשמעו בפעם הבאה על אנדומטריוזיס תצליחו להבין טוב יותר, מה נשים מסוימות עוברות.

לחזרה לראש העמוד