חן

סיפורה של חן

"אנדו מה?" זאת הייתה התגובה שלי לבעלי אחרי ששמעתי שזה מה שיש לי.

אחרי שנתיים של טיפולי פוריות, שחלות פוליציסטיות, הפלות, הריון חוץ רחמי ושאר מכות מצרים – זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע עכשיו…

מאז ומתמיד היו לי כאבים לא הגיוניים במהלך הוסת, שנים ארוכות לקחתי גלולות ובשאר השנים הייתי בטיפולי פוריות. כל וסת קשה ככל שתהיה הפרחתי לחלל האוויר שלל תירוצים וסיבות: גם לאמא שלי הייתה וסת קשה, וסת אחרי טיפול פוריות זה בדיוק כמו הפלה ואז עברתי את זה. לקחתי כמות מטורפת של כדורים, התלוננתי, בכיתי, צרחתי כמו חיה – אבל זה לא עזר. בכל וסת, מאז הלידה של בתי, אני עומדת מול המראה, מול שלל כדורים משככי כאבים ומזכירה לעצמי שהכול זמני. המנטרה הזאת לא עוזרת לי להקיא פחות או להתקפל מכאבים פעם בחודש או יותר (הוסת שלי לא סדירה).

לפני בערך חודשיים התחילו לי כאבים בצד ימין של הבטן התחתונה, אז הלכתי לרופאת משפחה שאמרה שזה דלקת בשתן, ואז לרופא נשים שטען שזה בכלל התקררות קשה עד שלא יכולתי לעמוד בכאב. זה היה כששכבתי על הספה בבית, ראיתי את הבת שלי זוחלת לכיוון החדר שלה ולא יכולתי לקום. הייתי לבד. הרגשתי שמשהו בתוך הבטן שלי אוכל אותי מבפנים. קיפלתי את הברכיים לחזה ולא הוקל לי. בינתיים הילדה בכתה ואני לא יכולתי להיות שם.

בכיתי איתה.

הרופא בקופת החולים טען שיש לי דלקת קלה בתוספתן. שעלי להמשיך למיון. הכאב נרגע בהמתנה הארוכה ליחס. שלחו אותי לבדיקה גניקולוגית, למורת רוחי, שם ראתה הרופאה ציסטה קטנה של 4 ס"מ ואמרה שהיא חייבת לאשפז – אולי הסתובבה שחלה, צריך לעקוב.

אושפזתי, עם כאבי גב, כאבים בבטן התחתונה וציסטה שלא מפריעה לאף אחד. ביום שישי בביקור רופאים כבר כעסתי. אמרתי שאם הטיפול הטוב ביותר שאני יכולה לקבל זה משככי כאבים אז שישלחו אותי הביתה. הרופאה בדקה והפעם אמרה שהיא כמעט בטוחה שזה הכליות.

סוף שבוע כואב עבר עלי. חייכתי, עד מוצ"ש שכבר לא יכולתי. ביום ראשון שוב התחיל המשחק הרגיל: רופא נשים, עוד הפניה למיון ועוד אשפוז. דלקת גרון וחום 40 לא תרמו לתחושתי אבל גרמו לרופאים להילחץ כי הרי אף אחד לא מבין מה גורם לכאבים, אז מילאו אותי בעוד אנטיביוטיקה.

בדקו אותי כירורג, פנימאי ואא"ג למקרה ופספסו איזה הזדמנות לדחוף לי עוד תרופות… הכאבים פחתו. מנהל המחלקה היה בדרכו אליי אני שיננתי לעצמי בראש נאום שלם: "יש לי כאבים, אתם לא פותרים לי את הבעיה שחררו אותי הביתה לכאוב בשקט. נמאס לי, אני לא מכונה".

תוך כדי שינון נמרץ נכנס מנהל המחלקה שהודה פעם ראשונה שאין להם מושג מה יש לי. תוך כדי לחיצות על הבטן שלי הוא הודיע שהם רוצים לנתח.

"את בעד ניתוח?" כל המבטים הופנו אליי.

ממש רציתי לומר שלא. ממש רציתי לומר שלא בא לי להיות פה ושלא אכפת לי הכאב הזה. במקום זה אמרתי שאני בעד מה שיעזור. בהחלטיות פנה מנהל המחלקה לאחד הרופאים: "שמעת?? תרשום. האישה רוצה ניתוח".

האישה כאן, וממש כואב לה…

כשפתחתי את העיניים הייתי בחדר מלא אחיות מתרוצצות, בכיתי וכאב לי. הקאתי. לא הצלחתי לזוז. בחוץ חיכו לי בעלי, אימא שלי ואחותי. די מהר הכניסו אותי בחזרה למחלקה. בעלי התיישב ליד ואמר לי שיש לי אנדומטריוזיס. שהם לא ידעו שבאמת כואב לי. שהוא היה בטוח שזה פינוק וחולשה.

שתקתי. הרגשתי מצד אחד הקלה מצד שני, המשפחה שלי חשבו עלי שאני מפונקת? מקטרת? כעסתי. עדיין עצור בתוכי כעס, לא רוצה להוציא אותו כי זה לא יתרום לשום דבר חוץ מאווירה נוראית.

תוך כדי התחלתי לבדוק מה הדבר הזה אומר. כשנכנס רופא לקחת דם, הייתי ערנית לחלוטין. ביקשתי את רשותו לשאול שאלה. שאלתי אם יש לי סיכוי להיכנס להריון טבעי – הוא אמר שלא. ואז תיקן ואמר שיהיה מאוד מופתע אם אצליח.

כל מי שנכנס לחדר זרק לי הערה – אחות אחת אמרה לי להתחיל טיפולים ואחרת אמרה להתחיל גלולות. בין לבין נכנסו בני משפחה מתנצלים ורופאים פסימיים.

הלכתי הביתה.

קיבלתי וסת ורציתי למות.

שוב התרופות והכאבים האלה. והתפרים שמציקים. נמאס לי להרגיש כמו חיה פצועה, בא לי לצרוח. והוסת לא נגמרת ועוד דם ועוד דם ואני כבר לא יכולה.

כבר שבוע אחרי האבחנה ולא ברור לי מה הלאה. קבעתי תור לרופא פוריות, וכל כך כואב לי. לא יודעת ממה אני סובלת יותר – מהכאבים הפיזיים, מהעלבון, מהעובדה שאני הולכת לפוצץ את הגוף שלי ולסבול רק כדי להביא עוד ילדים?

כולם אומרים לי שעברתי את הכאבים בטיפולים בלי שידעתי מה יש לי, עברתי 9 טיפולים. אומרים לי שאני גיבורה, שאני אהיה חייבת להיות גיבורה שוב.

ולי ממש לא בא להיות גיבורה.

בא לי לקחת אקמול ולהמשיך לעבוד רגיל. לא בא לי להקיא בווסת כמו בחודש שלישי. בא לי לגלות שאני בהריון בטעות, בלי שהתכוונתי או תכננתי, בא לי להפתיע את בעלי עם טלפון באמצע היום ולומר לו "תראה איזה קטע, איחרה לי הוסת"….

אני מניחה שהסיכוי שזה יקרה קלוש.

אז מה אני עושה?

מרימה את הראש, מנגבת את הדמעות ורצה קדימה.

מה שנותר לי לומר הוא: יש לי אנדומטריוזיס, אובחנתי באיחור של 16 שנים מלאות בגלולות ומשככי כאבים… (אולי יצא לי מזה מנייה ב"טבע"…).

מחשבה אחת על “חן

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    קודם כל תודה על השיתוף הכנה.
    שמי נוגה ואני בת 25, אובחנתי עם אנדומטריוזיס לפני כחצי שנה ומאז אני בשיטוטים ברחבי הרשת ורופאים למציאת פיתרון לכאבים.
    בנוסף, אני סטודנטית והתמזל מזלי לעשות עבודה על כל נושא שעולה על רוחי,
    מכאן התחלתי לאסוף חומרים ועדויות על עוד נשים שסובלות גם הן מאנדו,
    רציתי לשאול אם ישנה אפשרות שאראיין אותך בשאלון אנונימי למען העבודה ולמען הגברת המודעות.

    בתודה,
    נוגה קידר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s