נועה

הסיפור של נועה

הסבל הקטן שלי….

שלום לכן בנות יקרות, קוראים לי נועה, אני בת 26 ממרכז הארץ. מגיל 12, בו קבלתי את המחזור הראשון אני הולכת לרופאים. אני זוכרת את עצמי כבר בגיל 13 בכיתה ז' מתפתלת מכאבים בשיעורי ספורט, ו'רבה' עם חברותיי למי מבינינו יש כאבי מחזור הכי חזקים. מילדות ועד סיום הצבא, מה לא ניסיתי? גלולות (שלא עזרו וגם לא יותר מידי התמדתי בהן), מדבקות של גלולות (שצרבו לי את העור וגירדו אותי), זריקה להפסקת המחזור למספר חודשים (לאחר כשלושה חודשים יפים הגיע לי דימום של חודש רצוף), וכמובן משככי כאבים (אותם הייתי מקיאה). הרגשתי ששום דבר כבר לא יעזור לי. נמאס היה לי ללכת לרופאים כל הזמן כי פשוט כבר לא היה להם מה לעשות איתי. במיוחד שנאתי ללכת לרופאים גברים. הרגשתי שהם לעולם לא יכולים להבין מה זה כאבי מחזור ולהזדהות איתי באיזושהי צורה.

התסמינים של המחזור שלי התבטאו בכאבי בטן חזקים מאד, שלשולים, הקאות, חולשה, בחילות, גלי חום וקור. למזלי, לרוב התסמינים היו נמשכים מספר שעות, עד לרגע בו הייתי מקיאה. לאחר הקאה או שתיים, כאבי בטן היו נפסקים או מופיעים במינון מוחלש. לפעמים היו לי גם כאבים ביום השני, אבל אז כבר הכאבים לרוב היו נסבלים. החולשה לעומת זאת היתה נמשכת לאורך כל המחזור. אציין שלא היה לי דימום חזק ובסה"כ המחזור היה נמשך כ-5 ימים.

המחזור היה תופס אותי בכל מיני סיטואציות: פעם בבריכה, בה נשכבתי על הדשא בלי יכולת לזוז ואנשים סביבי שבטוחים שאני הולכת למות. פעם אצל השיננית באמצע טיפול בו הקאתי את נשמתי והזמינו לי מונית הביתה. פעם חברה ליוותה אותי לאוטובוס וסחבה לי את התיק, ההקאה הגיעה באמצע הדרך לתחנה. פעם באמצע חופשה באילת בה התפתלתי במיטה והלכתי לשירותים מיליון פעם עם הקאות ושילשולים. הפעם הכי זכורה לי היתה לאחר שיעור פסיכומטרי בת"א. יצאתי מהשיעור טיפה מוקדם כי כבר התחלתי להרגיש את 'העיקצוצים' המוכרים של הכאב. היתה לי הליכה של כשני קילומטרים לתחנת האוטובוס. לקראת ההגעה לתחנה הרגשתי שהכאבים משתלטים עליי, נשכבתי על המדרכה באמצע ת"א אחרי שהקאתי את נשמתי. התקשרתי לאבי שיבוא לקחת אותי מת"א, אבל הוריי שהיו רגילים לסצנות שלי מדי חודש אמרו לי כמובן לקחת מונית הביתה.

בגלל שהכאבים לרוב לא היו נמשכים לי לאורך כל המחזור, ו'הסצנה' היתה רק ביום הראשון ונמשכה לאורך כמה שעות בודדות, זה נתן לי אשליה שיחסית המצב שלי בסדר, למרות שידעתי משיחות והשוואות עם חברות, שהכאבים שלי הם לא נורמליים.

אחרי אותה פעם בת"א, הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים. לא יכלתי לסבול יותר, רציתי להיות נורמלית. במהלך הצבא שמעתי מחברה (שגם היא סבלה מכאבים עזים ואף עברה את הניתוח) על האנדומטריוזיס. "אנדו מה?" שאלתי. "אנדומטריוזיס!" היא ענתה. "תעלי את זה בפני הרופא שלך ותראי מה הוא יגיד". הייתי כבר בת 21, לפני הטיול הגדול, הלכתי לרופא. "אנדומטריוזיס?" אמר הרופא. ואחרי עוד אולטרסאונד שגרתי בו לא נמצאה שום ציסטה הוא אמר "מממ… כן, יש לך את זה. אני בטוח ב-100%". "אמרתי לו איך אתה יודע?" (ובראש עבר לי, אם ידעת שיש כזו מחלה, למה חיכית עד עכשיו כדי לספר לי את זה???). מהרופא יצאתי בוכה, בדרך לטיול עם חברים בכנרת. איכשהו אני זוכרת שנקבע לי תור לניתוח הוצאת נגעים של אנדומטריוזיס בבית החולים, אבל הברזתי. פתאום הרגשתי שהגילוי הזה של המחלה הגיע לי מהר מידי. לאותו רופא שגרר אותי עם אולטרסאונדים וכדורים במשך כל הילדות, לא ממש האמנתי. 'את האבחנות הדפוקות שלו שידחף לת@#$!' חשבתי לעצמי "ראיתי איך הוא עזר לי עד עכשיו", הכעס השתלט עליי.

במשך ארבע שנים הבאות הדחקתי את אותה פגישה אצל הרופא. חזרתי אליו שוב מדי פעם כדי לקבל מרשם לגלולות, הפעם הבטחתי לעצמי שאתמיד בהן. ניסיתי לקחת גלולות ברצף אך לאחר כחודשיים, הייתי מקבלת מחזור עם הגלולות! במשך שנתיים, החלפתי מספר סוגי גלולות. וסוף סוף, אחרי השנתיים האלו, הרגשתי שהגעתי לנחלה. מצאתי גלולות שעזרו לי! איזה יופי!!! העולם חזר להיות מקום נפלא ובטוח. אך אבוי… אחרי אותה שנה, התחלתי להרגיש כאבי בטן מידי יום ותופעה חדשה- כאבים בקיום יחסים.

החלטתי ללכת למרפאת מומחים של אנדומטריוזיס. במרפאה איבחנו אותי לאחר שאלות קצרות ובדיקת אולטרסאונד (מסתבר שיש לי איזה חלק בגוף מוגדל, שאופייני לבנות עם המחלה). לאור כל התסמינים שהעלתי בפני הרופא, לא נותרה לי ברירה, אלא להשלים עם העובדה הזאת שאני חולה באנדומטריוטזיס. היה לי עוד ניסיון קצר עם הרופא, בו ניסיתי להסביר לו שכל עוד עשיתי ניתוח לגילוי המחלה- הוא לא באמת יכול לגלות את זה. והוא ענה בפשטות: "נועה, כל התסמינים שהעלית אופייניים לבנות עם אנדומטריוזיס. אם היית בחורה רגילה, לא היית מגיעה עד אליי. לבנות רגילות לא כואב ככה…". "אבל רגע…" ניסיתי את הקלף האחרון שעוד נותר לי, "הכאבים ביחסים התחילו לי רק לאחרונה, מעולם לא סבלתי מזה!". "הגיוני, את בת 25 וזה בדיוק גיל הפוריות בו מתחילים הכאבים הללו". אחרי התשובה הזאת השפלתי את מבטי ואמרתי "טוב בסדר, אתה כנראה צודק".

יצאתי מהפגישה עם הרופא מבואסת, אבל באיזשהו מקום – שלמה עם עצמי. סוף סוף הלכתי לרופא ואובחנתי. עכשיו מה עושים? כ – 8 חודשים עברו מאז. החלטתי לעשות שינוי: מהתפריט היומי שלי ירדו הקפה, מאכלי חלב וגם את הקולה זירו שכ"כ אהבתי. חיפשתי באינטרנט מזור, בין היתר נכנסתי של אנד"י, וגיליתי את התרופה שייעודית לטיפול באנדומטריוזיס, בינתיים אני לוקחת אותה כ – 8 חודשים, מאז לא קיבלתי מחזור וגם לא דימום. לפעמים רחוקות יש לי עדיין כאבים בקיום יחסים, אך אין מה להשוות למה שהיה לי קודם.

אני לא בנאדם שכותב פוסטים באתרים. מעולם לא כתבתי סיפור אישי באף אתר, גם לא לעצמי. במקרה הזה, חשוב לי שבנות תשמענה על המחלה ותלכנה להיבדק ולאבחן את עצמן. אני כל הזמן שומעת על בנות שסובלות וכואב לי לשמוע את זה. מקווה שהסיפור שלי ישפיע לפחות על מישהי אחת…

 

 

 

מחשבה אחת על “נועה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שמי נוגה ואני בת 25 לפני כשנה אובחנתי עם אנדומטריוזיס. לאחר טיפול הורמונלי של חודשים ודיכאון עמוק הפסקתי עם הגלולות וכעת אני מתחילה דרך חדשה שהיא כל הנראה תהיה על שולחן הניתוחים.
    בהיותי סטודנטית במכללת תל חי התבקשנו לרשום סמינריון על נושא שמעסיק אותנו, אצלי הבחירה הייתה פשוטה. להתמודד מול המחלה החדשה שנכנסה לחיי.

    לשם כך המחקר אני צריכה לראיין מספר נשים על ההתמודדות עם המחלה, הראיון היינו אנונימי.
    חשוב חשוב חשוב,
    בכדי ליצור מודעות ותקווה לאלה שרק מתחילות את התהליך.
    אשמח לכל סוג של עזרה.
    nogaked1@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s