רווית

סיפורה של רווית

שלום שמי רווית,

אובחנתי לפני שנתיים כסובלת מאנדומטריוזיס. היה זה במהלך לפרוסקופיה אשר בוצעה בעקבות כאבי אגן כרוניים וחשד למאורעות PID חוזרים (דלקות באגן).

בסך הכול הייתי בת 19, חיילת המשרתת בחייל האוויר, עם המון תוכניות לעתיד. 8 חודשים של כאבים קשים ושלל תסמינים שינו לי את התוכניות. שוחררתי עם פרופיל 24 לאחר שלא יכולתי למלא את תפקידי נאמנה.

לקח זמן עד שאבחנתי הועלו כל מיני אפשרויות, קיבלתי אנטיביוטיקה ללא אבחנה. היה נדמה כי לאף אחד כבר לא אכפת ממני, הרופא שטיפל בי בזמנו סבר כי לא מדובר באנדומטריוזיס ושאני לא מתאימה להגדרה ולא יכול להיות שכואב לי כל כך. ואז הבנתי כי הוא לא הכתובת וכי עלי לחפש רופא אחר שיוכל לעזור לי. לאחר חיפוש באינטרנט אחרי מרפאות אנדומטריוזיס, מצאתי רופא המתמחה באנדומטריוזיס והחלטתי ללכת אליו.

הוא הציל אותי – מעצמי, מרופאים המלאים בבורות בנושא, מאנשים סביבי. הוא נתן לי הגדרה למחלה. פתאום היה לזה שם, דרכי טיפול, והכי חשוב: הוא נתן לי יחס אישי וחם.

עברתי לפרוסקופיה חוזרת בשנת 2009, במהלכו אבחנו אצלי מוקדים וממצאים ציסטיים דו צדדיים.

הניתוח היה בלתי נמנע. סבלתי מפגיעה באיכות החיים, מכאבי אגן כרוניים ונזקקתי למשככי כאבים על בסיס יום יומי. מאחר והגלולות לא עזרו לי וזריקות דיכוי הטיבו עמי חלקית נכנסתי לניתוח שני.

לא היה קל, מדובר בניתוח נוסף, הכנות בלי סוף, בדיקות ללא הרף. הגוף כבר היה עייף, ולא קיבל את ההליך כמובן מאליו. היו נקודות משבר, נעזרתי במשככי כאבים קשים אבל נלחמתי, לא ויתרתי, קמתי מהמיטה לטיול קצר במחלקה למרות הכאבים שהיו. בנוסף כאבו לי הגפיים העליונות כתוצאה מהזרמת הגז אל חלל הבטן במהלך הניתוח. אבל הגוף הזרים אנרגיה, הרצון להאמין שמעכשיו דברים ישתנו עזר לי לנצח את הפחד, את הכאב שהיה לי אחרי הניתוח ולדרוש מעצמי כל זה בתקווה לשחר חדש שיפציע.

לצערי, נשארתי עם כאבים גם אחרי הניתוח. הוחלט שאלך לטיפול במרפאת כאב, לנסות ולשלוט עד כמה שניתן בכאב ובכל זאת לנהל שיגרה, כי החיים חייבים להימשך.

הרופא שטיפלה בי הפתיעה אותי כשסיפרה לי שגם לה היה אנדומטריוזיס. היא חיזקה אותי ואמרה לי שבחורה כל כך אינטליגנטית וחסרת חיים ראויה לחיים טובים והיא פשוט לא תוותר עלי.

כך יצאתי לדרך.

ניסיתי מספר משככי כאבים ממשפחת הנרקוטיקה והאופיואידים, אלא שבעקבות הדיכוי ההורמונאלי הממושך הגוף נחלש ו"זכיתי" לדלקת פרקים, אבחנתי כסובלת מפיברומלאגיה.

לקחתי כל יום מספר כדורים – לכל אחד תפקיד אחר. הומלץ לי לרדת במשקל אז ירדתי ממשקל של 117 ק"ג ל-59 ק"ג, בעקבות ניתוח לקיצור קיבה. שילבתי גם פיזיותרפיה לרצפת האגן וכמובן המשכתי עם כל הכדורים.

המצב הפך מורכב והצריך לשלב מספר תחומים על מנת לעזור לי להשיב לעצמי את שגרת חיי, וכך עברתי לשיקום רב תחומי.

המטרות שלי כיום:

  • עליה בפעילות גופנית, עליה במסת השריר וכושר אירובי.
  • חלוקה שונה של הזמן בין פעילות גופנית, שיקום תפקוד חברתי וירידה במינון התרופות לשיכוך כאב.

התחלתי גמילה מהמורפיום שנטלתי עד כה, ואני מחכה לאישור לתרופה אחרת.

לא קל להתמודד עם תופעות הלוואי של הגמילה, זהו סבל נוסף, אך הכרחי.

היום אני עדיין במרכז השיקומי, ממשיכה את התהליך והדרך עוד לפני. ממליצה בחום למי שיש לה צורך בכך לפנות למרכז שכזה, בו יש טיפולי הידרותרפיה, פיזיותרפיה, חדר כושר, ליווי פסיכולוגי, ביופידבק יוגה ועוד, הכול במקום אחד, במסגרת אשפוז יום עם צוות מטפלים איכותי וקשוב שנותן מעצמו יותר ממה שאת תתני לעצמך.

ולסיכום:

אני והכאב שלי, הכאב שלי ואני עדין מקשה אחת… חלק בלתי נפרד האחד מהשני, לפעמים אני חושבת שלולא הכאב, בטח אני לא הייתי אני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s